הם עשו את שלהם. כל אחד בתורו. כל אחד תרם במשהו לתחושה שאין הנהגה בישראל. כל אחד מהם, כאילו איזו מין קללה מתגלגלת רובצת עליהם, קיפח את שלטונו ולא סיים את הקדנציה. אנו טוענים שזה לא מקרי. כל אחד מראשי הממשלה גרם במשהו להחלשת האחיזה של עם ישראל בארץ ישראל.

על רבי אמנון ממגנצא מסופר שביקש כי תכרת לשונו, רק משום שניתן היה להבין מדבריו כי הוא מהרהר בהמרת הדת היהודית. תרומתם של ראשי ממשלות בישראל להתרופפות הקשר לחבלי ארץ שהינם ערש העם היהודי - לא נמדדת רק באמצעות מעשים בפועל. בעולם הפוליטי ובעיקר בתחום המדיני - המילים שוקלות כמעט כמעשים, משום שהן מכשירות את הלבבות ומאותתות לעולם על כוונות. 

כאשר מדובר על הסכסוך היהודי-ערבי ועל אופיו של מו"מ במזרח התיכון, הרי שכל הסכמה בע"פ בעבר, הופכת להיות עמדת פתיחה במו"מ העתידי. ניהול מו"מ בתקופה של חילופי שלטון מרובים - הופכת ראשי ממשלה טריים משועבדים להסכמות של ראשי ממשלה קודמים, גם אם הללו הועברו מתפקידם בדיוק על הרקע הזה. 

כך מצא עצמו בנימין נתיהו נדחק אל הקיר נוכח הסכמות קודמות של יצחק רבין ושמעון פרס בהסכמי אוסלו. 

לשבחו של אהוד ברק יש לומר, כי לאחר שהתפטר מתפקידו הודיע קבל עם ועדה, כי הוא פוטר כל ראש ממשלה שייכנס לנעליו מכל הסכמה שהוא היה מחוייב אליה בטאבה. התבטאותו הגורפת של אהוד ברק בהקשר זה היתה בגדר חריג. בדרך כלל, ראש ממשלה בישראל יורש יחד עם הכיסא גם יריבים עיקשים למו"מ, שכבר יודעים על מה היה מוכן יריבו הפוליטי לותר.  אם מנהיג ערבי מעריך כי חילופי שלטון בישראל יבטיחו לו הישגים טובים יותר במו"מ, הרי יש לו תמריץ להעלות את רף הדרישות, ואם לא יקבל את מבוקשו מהמכהן בתפקיד - להמתין לחילופי השלטון.