יש פעמים שהאזרח הישראלי פותח את הרדיו או הטלוויזיה ותוכנן של החדשות עושה לו חשק לצרוח. קצה נפשו בדיווחים על חשדות בפלילים נגד אישי ציבור. קצה נפשו בויתורים שישראל נאלצת לעשות, כביכול, בשל לחצים המופעלים עליה מבחוץ, שאין בכוחה להתמודד עמהם. קצה נפשו לראות כיצד אוייבינו מתעתעים בנו ואנו עומדים באוזלת ידינו, נוכח הפקרת הבטחון מול האיום האיראני, מול חיזבאללה, מול הקסאמים באזור הדרום ונוכח האיומים מבפנים של התנועה האסלאמית וחברי הכנסת הערבים.
מספיק ודי הוא הזעקה הנוקבת, המרה, הקוצפת והמתריסה של ציבור גדול שמתגעגע למה שפעם היתה ישראל. לדמות המופת המיתית עליה גדלו דורות שהתנערו מקבלת עול האטישמיות בגלות וקיוו להקים כאן מדינה שנשענת על כוחם של יהודים להגן על עצמם.